(א) אחד שור ואחד כל בהמה וחיה ועוף לחיוב פריקה וטעינה. כן תנן בב״ק נד:, וכ״כ סמ״ג בעשה פא, וכ״כ החינוך במצוה פ, ולכאורה אינו שייך אלא בבעלי חיים דילפינן להו מקרא כדאיתא בב״ק שם, אבל בדבר הנוסע מחמת כח החשמל וכיוצא בזה לא.
אדם שהוא רובץ תחת משאו חייבים לפרקו ולטענו מהתורה כדין בהמה. כ״כ החינוך במצוה תקמ ובמצוה תקמא.
חמור שדרכו לרבוץ או שהחמור עומד תחת משאו ולא יושב אין בהם מצוות פריקה. כן הביא הטור בסעיף א באות ה, ויש להעיר דכ״כ סמ״ג בעשה פא.
אדם העוסק במלאכה האם צריך להתבטל ולפרוק. הטור בסעיף ו אות א, הביא את דין מי שמתבטל ממלאכה על ידי שפורק, ויש להעיר דסמ״ק מצוריך במצוה נב, כתב דאם היה פסידת מלאכתו יותר גדולה משל חבירו פטור ואם ההפסד כשל חבירו חייב, ע״כ, והב״י בריש סי׳ רסה, הביא מהגמרא דהבעלים חייבים לשלם לו דמי בטילתו, וא״כ לפי זה צ״ל דכוונת סמ״ק דאיירי כשאין הבעלים כאן או כשהבעלים כאן ולא התנה עמהם ועל כן עד כדי דמי הפסד הבעלים יפרוק ויטול שכרו מהבעלים אבל יותר מזה פטור מלפרוק כיון דהבעלים לא ירצו שיפרוק ויטול שכר יותר מהפסדם, ומבואר מדברי סמ״ק דס״ל דבכה״ג פטור אע״ג דאיכא צער בע״ח, דאינו צריך להפסיד ממון מחמת צער בע״ח, ונראה קצת דדבר זה תלוי במחלוקת בסעיף ט אות יא, גבי מקום שאינו חייב לפרוק ואיכא צער בע״ח ואין הבעלים רוצים לשלם לו שכר אם חייב לפרוק או לא, דהבאתי דסמ״ג פליג על הטור והרא״ש והרמב״ם וס״ל לסמ״ג דאינו חייב אע״ג דאיכא צער בע״ח, ונראה קצת דסמ״ק ס״ל בזה כסמ״ג.
אם רחוק ריס אינו חייב לבוא לפרוק ואם בא לפרוק תבוא עליו ברכה. כ״כ החינוך במצוה פ.
לאחר שטען כמה ידדה עמו ויטול שכר על שהולך עמו. בטור בסעיף ד-ו אות ז, כתוב מיל, והב״י הביא דבגמרא איתא פרסה, וכתב דהוא טעות סופר בטור, ויש להעיר דכן גריס ר״ח בב״מ לג. ד״ה ת״ר, דמדדה עמו פרסה, וכן כתוב ברי״ף בב״מ מח, וברא״ש בב״מ ב,ל, וברמב״ם בהל׳ רוצח יג,ז, ובסמ״ג בעשה פא, ובחינוך במצוה פ.
זקן ואינו לפי כבודו האם איירי דוקא בתלמיד חכם. הב״ח בסעיף ב באות ח, כתב בפשיטות דהאי זקן לאו דוקא גדול בתורה אלא אף מכובד בעלמא, ועי׳ מה שכתבתי בזה בסי׳ רסג, דדבר זה שנוי במחלוקת.
זקן ואינו לפי כבודו דפטור, אם רוצה להחמיר על עצמו האם יפרוק ויטעון או לא. הטור והשו״ע והרמ״א בסעיף ג אות ט, הביאו בזה מחלוקת, וכתבו מחלוקת זו גם לגבי השבת אבידה בסי׳ רסג,ג, ויש להעיר דבהגהת סמ״ק שנמצאת בתוך דברי סמ״ק מצוריך במצוה נב, כתוב דהמחמיר על עצמו יפרוק, וסמ״ג בעשה עד, כתב גבי השבת אבידה דיחזיר, ובעשה פא, כתב כן גבי פריקה וטעינה.
כל שבשלו פורק וטוען חייב לעשות כן בשל אחרים. עי׳ במה שכתבתי בזה בסי׳ רסג,א, גבי השבת אבידה.
האם צער בעלי חיים דאורייתא. הטור והב״י בסעיף ט, כתבו דהוי דאורייתא, והב״י הביא כן מהרא״ש והרי״ף והרמב״ם, ויש להעיר דהנמוק״י בב״מ מח ד״ה משום צער, כתב דכן פסקו הגאונים, ע״כ, וציינו לתשובת רב נטרונאי ברודי או״ח סי׳ נא:, ע״כ, וכ״כ סמ״ק מצוריך במצוה נב, דהוא דאוריתא, וכ״כ הרשב״א בב״מ לב: ד״ה ולענין, וכ״כ המאור בב״מ מח, וכ״כ החינוך במצוה תנא, ובמצוה תקנ, וכ״כ הרמב״ן
בשבת קנד: ד״ה הא דאקשינן, וכ״כ המאירי
בשבת מג: ד״ה היה המת, וכ״כ הריטב״א
בשבת קנד: ד״ה ופרכינן, וכ״כ ראבי״ה בסי׳ שע, וכן נראה מדברי ראב״ן בסי׳ שסח, ומאידך היראים בסי׳ קמב אות יג, כתב דהוא דרבנן,
ונמצא דהיראים יחידאה דס״ל דרבנן ונדחו דבריו מההלכה.
חיוב פריקה מדין צער בעלי חיים. הטור והרמ״א בסעיף ט, כתבו דאף במקום שאין חייב לפרוק מדין עזב תעזוב מ״מ חייב מדין צער בע״ח, והב״י הביא כן מהרא״ש והרמב״ם, ויש להעיר דסמ״ג עשה פא, חולק וס״ל דפטור אם אין נותנים לו שכר, ולעיל בסעיף ו, כתבתי דכן נראה גם מדברי סמ״ק דפטור, ומאידך בדברי הנמוק״י בב״מ מח ד״ה ואי, מבואר דהרמב״ן והר״ן ס״ל דחייב, והכי נקטינן דחייב ככל הנך.
גדר איסור צער בע״ח. לכאורה לא מצאנו דבר זה אלא לגבי להחשיב צערם ולהעדיף מצות פריקה מטעינה מחמת צערם, בב״מ לב:, וכעי״ז
בשבת קנד:, ולכן היה נראה דאין אנו מחוייבים לטרוח ולהצילם מצערם, או לרחם עליהם הרבה דהא מצינו דהקילו בצערם, דהא אמרינן שמוללין את הכינים אפי׳ ביום חול,
בשבת יב., ולא הצריכו לרחם עליהם ולקחת אותם למקום ששוב לא יחזרו ממנו, וכן משמע קצת
בסוכה כג., דאמרינן דהא דפליגי תנאי בעושה מחיצה בבע״ח, איירי בבהמה קשורה שלא תברח, וקשורה מלמעלה שלא תרבץ, ולא אמרינן דתיפוק ליה שאסור מצד צער בע״ח, וכן משמע בע״ז יג., דאמרינן שמעקרים את הבהמות שנקנו ביריד של עבודת כוכבים, וחותכים אותם מן הארכובה ולמטה דהיינו מן הברך ולמטה, ולא מרחמים עליהם להרגם, וקרא נמי כתיב
(יהושע יא,ו) את סוסיהם תעקר, אבל בנמוק״י בב״מ מח ד״ה ואי תימא, מבואר דהרמב״ן והר״ן ס״ל דאף בגוונא דאדם פטור ממצות פריקה מדין עזב תעזוב, מ״מ מחוייב מדין צער בע״ח כיון דצער בע״ח דאורייתא, וכ״כ הטור והרמ״א בחו״מ סי׳ ערב,ט, וא״כ מוכח דס״ל דבכלל צער בע״ח כלול אף להצילם מצערם והוא דין תורה. עי׳ בחו״מ שם שהבאתי דיש סוברים דצער בע״ח דרבנן.
באיזה שונא אמרו שצריך לסייעו תחילה. הב״י והדרכ״מ והרמ״א בסעיף י, הביאו מהנמוק״י בשם הרמב״ן דהיינו דוקא בשונא ששונאו באיסור ולא ברשע דמותר לשנאתו, והש״ך הביא דהב״ח פסק דאפי׳ ברשע צריך לסייעו מפני הפסד ממונו, והב״ח הביא כן מסמ״ג ותוס׳ והרמב״ם, ויש להעיר דסמ״ק מצוריך במצוה נב, דאיירי בשונאו בשביל עבירה שעבר, ומאידך הריטב״א בב״מ לב: ד״ה תא שמע, ס״ל כהרמב״ן דלא איירי בשעבר עבירה, וכ״כ החינוך במצוה פ.
רשאין החמרים ורשאין הספנים וכו׳. הטוש״ע בסעיף טז ובסעיף יח, כתבו שאם אבד בפשיעה אין מעמידין לו אחר, והב״י בסעיף טז, הביא את דברי רש״י שפירש דטעמא משום דכיון שנאבד לו בפשיעה א״כ חזינן דלא אכפת לו מחמורו ומספינתו ואינו צריך להם כ״כ וא״כ חיישי׳ שמא לא יקח אחר, ע״כ, והיינו שאין הטעם שאין מעמידין לו כשפשע, מחמת עצם הפשיעה אלא באמת אף בפשיעה היו מעמידין לו אלא דחיישי׳ דלמא לא יקנה אחר, וקשה דא״כ יקנו לו חמור או ספינה ותו ליכא למיחש להכי, וצ״ל דזה לא בכלל ההתחייבות שלהם לטרוח לקנות לו, ואת הממון עצמו אינם מביאים לו שמא לא יקנה, ואיכא למידק לפי זה דאם נאבד לאחד חמורו או ספינתו שלא בפשיעה והחמרים או הספנים גמרו בדעתם לפני כן שאחר המסע הזה יותר לא יהיו ספנים או חמרים, א״כ לא יצטרכו להעמיד לו אחר כיון דכל ההתחייבות היתה כדי שיקנה אחר וישמור עמהם, מידי דהוי כפושע דאין מעמידים לו מחשש שלא יקנה, והכא נמי אינם צריכים עוד שישמור עמהם, וכן איכא למידק דאם מי שנאבד לו חמורו בפשיעה יעמיד להם אדם שנאמן עליהם שיקנה לו חמור, לפי טעם רש״י הנ״ל יצטרכו לתת לו את המעות, ומסתימת הדברים שלא חילק הגמרא בהכי משמע דאין חילוק, וצ״ל דדברי רש״י הם רק טעם שורשי למה בפשיעה אינם מתחייבים לו כיון דיש חשש שמא לא יקנה, ומה שאין כן מי שנאבד לו שלא בפשיעה דמסתמא יקנה, והטעם הוא על דרך הרוב ומחמת טעם זה גמרו וקבלו החמרים והספנים דאף כשאין את הטעם ישאר הדין כמו ברוב ולא פלוג, אבל באמת קשה מאי דוחקיה דרש״י לפרש כן ולמה לא פירש כפשוטו דכיון דפשע אין מעמידין לו, וצ״ע.